ישראלים בני דורי ומעלה (ילידי שנות החמישים ומבוגרים יותר) זוכרים בוודאי את המחזמר של דן אלמגור ובני נגרי, ׳אל תקרא לי שחור׳, שהיה להיט ב–1972 ונכתב בהשראת המחזמר האמריקאי הֵייר (׳שיער׳) והתנועה לשוויון זכויות והזדמנויות לשחורים ולנשים בארה”ב ובעולם כולו.
מה שפחות ידוע הוא ששם הלהקה שיקף יותר את המתחים העדתיים בארץ בין אשכנזים ומזרחים מאשר את המצב בארה”ב. שם, באותה עת, השחורים האמריקאיים דווקא ביקשו שיקראו להם ׳שחורים׳, כתווית הפוכה הגיונית ל׳לבן׳, ובמקום המילה המסורתית נִיגְרוֹ
negro
בעברית מקובל, כידוע, להשתמש בלשון זכר לציון אדם גנרי. האקדמיה ללשון אפילו מציינת זאת במפורש:
צורת הזכר בעברית משמשת לא רק לזכר. היא גם הצורה שאנחנו נוקטים כשאין לנו צורך להבחין במין – כלומר היא גם הצורה הסתמית, הלא מסומנת. על כן צורת הזכר יפה גם לנקבות, מה שאין כן צורת הנקבה: זו מציינת רק נקבה ומוציאה את הזכר. זו דרכה של העברית. אנחנו אומרים בלשון זכר ‘גן ילדים’ (גם אם יש בו רוב של ילדות), ‘בית חולים’ ועוד, אבל כאשר הכוונה לנשים בלבד נוקטים לשון נקבה, כגון ‘בית יולדות’. במשפטים בעלי מבנה סתמי (דוגמת ‘כאן בונים’) ניאלץ לנקוט לשון זכר גם כאשר ברור שמדובר רק בנשים, כגון ‘איך יולדים ללא כאב’ (ולא ‘איך יולדות ללא כאב’).
גם באנגלית היה מקובל כך בעבר, אבל בעשורים האחרונים – מאז תנועת ׳שחרור האישה׳ של שנות הששים, וביתר שאת בשנים האחרונות, עם התגברות התביעה לשוויון זכויות לנשים בכל התחומים, כולל שכר, ומיצוי הדין במקרי תקיפה מינית – יש מגמה ברורה של הימענות מלשון זכר לתיאורים גנריים.