שמות של בע”ח וצמחים, כידוע, שונים משפה משפה.

לכן, כשמקצוע המדע במובנו המודרני החל להתגבש באירופה לקראת סוף תקופת הרנסנס – ואיתו מדע הטקסונומיה, או סיווג מינים מסודר של כל יצורי הטבע – היה חשוב להשתמש בשפה אחת המוסכמת על כל העוסקים בתחום. מטבע הדברים, השפה שנבחרה היתה לטינית, שכבר שימשה בתור השפה הרשמית של כל הכתבים החשובים בכל תחומי הידע האירופאי, מאז ימי הביניים.

החוקר האיטלקי אנדריאה צֶ׳זָלפּינו, שחי במאה השש-עשרה, נחשב ל׳טקסונום הראשון׳, בזכות חיבורו הגדול ׳דה פלאנטיס׳ (׳על צמחים׳), שתיאר מעל ל–1500 מיני צמח שונים. אחריו באו חוקרים אחרים, כגון ג׳ון ריי באנגליה, וז׳וזף פיטון טוּרנףור הצרפתי, שניהם במאה השבע-עשרה.

אבל מי שנחשב באמת כאבי הטקסונומיה המודרנית הוא הרופא, בוטנאי, וזואולוג השוודי קארל לינאיאוס, שחי במאה השמונה-עשרה, ושיטתו – המכוּנה על שמו – היא היסוד לטקסונומיה המדעית המודרנית. הוא זה שהגה את הרעיון של חלוקה של כל הטבע לשלוש ׳ממלכות׳ – בעלי-חיים, צמחים, ו׳מינרלים׳.

Regnum Animale, Regnum Vegetabile, Regnum Lapideum

כל ממלכה מתחלקת לתת-קבוצות וקבוצות משנה, בהיררכיה כדלקמן:

בתיאוריה, השם הניתן לכל יצור מורכב משרשוּר של כל רמות החלוקה הללו. בפועל, משתמשים רק בשניים האחרונים – סוג ומין – כאשר הסוג מצויין באות תחילית גדולה, וכל השאר באותיות קטנות – וכל השם באותיות נטויות (איטליקס).  כך, לדוגמא, השם המדעי של איריס הגלבוע הוא:

Iris haynei

במקרים נדירים, כשיש צורך להבחין בין זנים שונים בתוך אותו מין, מציינים גם את תת-המין – גם הוא באותיות קטנות – לדוגמא:

Giraffa camelopardalis rothschildi

ובקיצור (אם צריך)׳

G. c. rothschildi

רוצה לומר – כאן, כמו במקרים רבים אחרים, הגודל כן קובע: אות תחילית גדולה עבור הסוג, וכל השאר באותיות קטנות, ולכן

וזוהי כל התורה, על רגל אחת.