תנו כבוד לשלד בארון – זו סבתא

כבר הזכרתי בעבר בקצרה שבשנת 1550 לפנה”ס בערך, במחצבת-טורקיז מצרית נטושה בדרום-מערב סיני – מקום הידוע כיום בשם ׳סֶרָאבִּיט אל-ח׳אדֶם׳ – קבוצה של אנשים השחיתו כמה פסלים של אֶלה מצרית במקום, עם כתובות גרפיטי. על אחד מהם, מישהו התיישב וחרט גרפיטי סרקסטי: ׳מת(ת) לבעלת׳ – ׳מתנה לאֶלה׳ – בכנענית קדומה.

1170214_mt_lbylt_mbuar

(על טבעה של ׳מתנה׳ זו אפשר לתהות, אבל קרוב לוודאי שזה לא היה משהו נעים)

לכאורה, זהו רק פרט היסטורי מסקרן, ותו לא – אבל מעשי ונדליזם אלה ראויים לתשומת-לב משתי סיבות:

 א) סביר מאד שהם בוּצעו ע”י בני-ישראל דווקא (כלומר, עובדי ה׳) ולא סתם כנענים אחרים – משום שהאֶלה במקרה זה (חָתְחוֹר) היתה במקור אלה כנענית שהמצרים אימצו – וכל כנעני מלבד בני-ישראל היה מתייחס אליה ביראת-כבוד ובוודאי לא היה משחית פסל שלה. יתרה מזו, זה כנראה קרה בעת הנידודים של בני-ישראל במדבר סיני בעקבות יציאת מצרים, משום שהתאריך מתאים לגירושם המתועד של מאות אלפי כנענים ממצרים  באותה תקופה, בעקבות מרד המצרִים הילידים במתיישבים הכנעניים ששלטו בארץ גושן (ההשראה, כנראה, לסיפור יציאת מצרים) וכינון תקופת ׳הממלכה החדשה׳ .יש כאן אימות, אם כן, לסיפור יציאת מצרים, לפחות בנוגע לנוכחותם של בני-ישראל בין הכנענים שגוּרשו.

ב) גרפיטי זה הוא מפתח לאירוע המכונן ביותר בתרבות המערב – דהיינו, התפתחות הכתב האלפביתי האמיתי הראשון, שממנו צמחו כל צורות הכתב המערביות – מהלטינית והיוונית ועד סנסקריט במערב הודו, כולל העברית והערבית. הביצוע המרושל והטון הסרקסטי של הכתובת – כיאה לגרפיטי – מצביעים על כך שזה היה פרחח צעיר מהקהילה, ולא השחתה מכוונת במעמד טכסי ע”י נביא או מנהיג הקהילה (כדוגמת ניתוץ הבמות לעבודת אלילים בממלכת ישראל ויהודה, מאות שנים אח”כ). העובדה שחוליגן צעיר בכלל ידע קרוא וכתוב בתקופה זו מעידה על כך שמיומנות זו היתה נחלת הכלל בקרב הקהילה הכנענית במצרים – תופעה מפתיעה לכשעצמה, בהתחשב שבאותה תקופה, בכל עם אחר, רק סופרי חצר שאוּמנו במשך שנים יכלו לקרוא ולכתוב. להשערה זו נמצאו סימוכין בתגלית לפני כעשרים שנה של כתובות שנחרטו על צלע הר בלב ליבה של מצרים, בוואדי אל-חול ליד ׳עמק המלכים׳, כארבע מאות שנה קודם (במאה העשרים לפנ”ס) – גם כן ע”י כנענים – שנראות כראשיתה של אותו כתב במערב סיני:

wadi_el_hol-inscription-over

על אף שצורות אלו בוואדי אל-חול היו רק חיקוי גס של צורות של כתב החרטומים המצרי, הן מייצגות קפיצת מדרגה קונצפטואלית אדירה, כי הן היו התחלה של כתב המבוסס על ייצוג של עיצורים מופשטים בלבד – הא”ב המוּכר לנו היום – ולא כתב שברובו פיקטוגרפי שמייצג עצמים או מושגים, כמנהג כל סוגי הכתב דאז – כתב החרטומים, כתב היתדות של ארם-נהריים של אותה תקופה, והכתב היווני הטרום-קלאסי. יתרה מזו, היות והיה מדובר בקובץ של כ –22 סימנים בלבד, משמעות הדבר היתה שכל בר-בי-רב  היה יכול ללמוד כתב זה די בקלות, ולהעלות על הכתב את כל שעולה על רוחו (בשפת כנען – שהרי האותיות הותאמו לשפה הכנענית). במהלך ארבע מאות השנה הבאות, אם כן, צורת כתב זו כנראה הלכה והשתכללה, והופצה ברבים בקרב הכנענים במצרים, כך שרבים אם לא רוב העם הזה כבר ידע קרוא וכתוב בכתב זה, והשתמשו בו כמעין קוד תקשורת סודי.

מאחר וזה היה כתב ׳עממי׳, ולא של סופרים או חָרָתים מכובדים שאוּמנו במלאכתם בשירות פרעה או מלכי האימפריות בארם-נהריים, הכתב הכנעני הזה לא זכה להתייחסות רצינית מצד חוגי השלטון של הממלכות הגדולות של אותה תקופה, אשר המשיכו בשלהן בצורות הכתב שלהם. עד שיום אחד, מתישהו במאה ה–12 או ה–11 לפנה”ס, מישהו בההנהגה הפיניקית (בצור וצידון, וסביבותיהן), אשר הסתמכה עד אז בכתב היתדות המכובד של ארם נהריים, השכיל להבין שכתב זה – עם כל העממיות שלו – בעצם יעיל לאין־שיעור מכתב היתדות לצרכי רישום הפרטים של עסקי המסחר הענפים שלהם ברחבי הים-התיכון. הפיניקים, שהיו עם פרקטי מאד, החליטו עקב כך לאמץ את הכתב הכנעני רשמית – מהלך שעד מהרה נתגלה כמשתלם מאד. יעילות הרישום שלהם נסקה ומשכה תשומת לב של העמים שעימם סחרו – בראשם, האשורים והיוונים – ובמהלך המאתיים השנה הבאות,שני עמים אלה החליטו גם הם לאמץ כתב ׳פיניקי׳ זה. ביוון מהלך זה הונצח באגדה היוונית על ׳המצאת׳ הכתב היווני, יש מאין, ע”י דמות בשם קָדְמוֹס (= ׳קֶדֶם׳). בממלכות ארם-נהריים, קנאי מסורת בקרב הכהונה התמידו עם כתב יתדות עוד כמה מאות שנה, אבל בפקידוּת הממשל כבר הבינו שהכתב הכנעני טוב בהרבה, ונטשו לטובתו את כתב היתדות המסורתי בן אלפיים השנה (!).

במהלך דורות של שימוש אינטנסיבי ע”י הפקידות של ממלכות ארם-נהריים, הכתב הכנעני עבר ׳מקצה שיפור׳: צורותיו הותאמו לתבנית מרובעת עקבית להקל על יצירת טקסטים ארוכים, ושונו במקרים רבים ללא היכר לעומת הצורות המקוריות (אם כי שמות האותיות, ותפקידיהן, נשמרו). כעבור ארבע מאות שנה, בערך, כשאבותינו הוגלו לבבל וגילו גירסה זו של הכתב שלהם, הם התרשמו ממנו כ”כ שכשנכדיהם וניניהם חזרו ליהודה לקראת סוף אותה מאה, הם סירבו לחזור לכתב העברי של תקופת בית ראשון, שנראה להם פרימיטיבי בהשוואה, ומתאים אולי למטבעות, אבל לא לטקסטים ארוכים. מסיבה זו (אם כי, רק אחרי המון התלבטויות ויסורי נפש על נטישת הא”ב של משה רבנו ושל המלך דוד ושלמה) החליטו חז”ל לאמץ את הכתב האשורי למפעל העלאת הקנון התנ”כי על הכתב. אלא שכדי להצניע את החלטתם ולא למשוך תשומת-לב הבריות להחלטה גורלית זו, תחבו את ההחלטה לפינה עלומה בתלמוד, ושינו את שם הכתב מ׳כתב אשורי׳ ל׳כתב מרובע׳ – בתקווה שעם הזמן, כולם ישכחו שזה לא הכתב העברי המקורי, או יניחו שהוא התפתח באופן אורגני מהנ”ל. וכך היה.

המעניין בסיפור (ולמרבה מבוכתם של חז”ל) הצורות הגרפיות המקוריות של הכתב העברי/כנעני נשמרו הרבה יותר בכתב היווני מאשר בכתב האשורי (אם כי היוונים שינו את שמות האותיות ואת הפונקציה של חלקן  – כגון אל”ף, ה”ה, חי”ת, ועי”ן, וגם השמיטו שתיים–שלוש לחלוטין). למעשה, עד המאה השביעית לפנה”ס, היוונים כמעט ולא שינו דבר מבחינה גרפית בא”ב הכנעני, ואפילו שמרו על כיוון הכתיבה מימין לשמאל – ורק ערב התקופה הקלאסית (אולי מתוך רצון להטביע את חותמם על הכתב), החליטו להפוך את כיוון הכתיבה, ועקב כך, להמיר את האותיות לתמונות הראי שלהן, והסדירו את הצורות הסופיות המוכרות לנו היום. הרומאים, בתורם, העתיקו אותם, עם שינויים קלים – והשאר, כמו שאומרים, זה היסטוריה.

התוצאה היא, שלמרות השינויים וההיפוך הנ”ל, האותיות היווניות (ואפילו הלטיניות, שנגזרו מהן) דומות הרבה יותר לאותיות של הא”ב העברי של משה רבנו ותקופת בית ראשון מאשר הא”ב העברי המוּכר לנו היום, שהוא גלגול של הכתב האשורי/ארמי. הנה, אם כן, טבלה שלא תיראו הרבה:

mipui-a%22b-abc-%ce%b1%ce%b2%ce%b3

אז אם אי-פעם תהיתם (כמוני, כתלמיד בחטיבת-ביניים, כשלקחו אותנו פעם לסיור תצוגה במוזיאון ישראל), מדוע הכתב העברי העתיק  כ”כ שונה מהכתב המרובע המוכר לנו היום – זו הסיבה. זו גם הסיבה מדוע ממעיטים להציג עברית קדומה לציבור הרחב (או להסביר מה כתוב, למשל, על מטבעות מתקופת בית שני, או אפילו על השקל של היום)

זהו, אם כן, השלד בארון המורשת התרבותית שלנו – הסוד הכי כמוס, שהס מלהזכיר. אלא שמעתה אתם יודעים שהשלד הוא של סבתא – אותו כתב עברי קדום, שאבותינו המציאו במצרים בהשראת כתב החרטומים, והופץ בקרב כל בני עמם, ונכתבו בו עשרת הדיברות, וכל רישומיהם של ממלכות ישראל ויהודה עד לסוף תקופת בית ראשון – ואשר לבסוף ננטש, לטובת הדודה הזוהרת – הארמית/אשורית – שאימצנו כאימנו החדשה בתקופת בית שני. ולא זו בלבד, אלא שאת תוויה של סבתא רואים עדיין בבירור בתוויהם של אחייניותיה הלועזיות במערב – הכתב היווני, הרוסי, והלטיני.

ועכשיו שאתם יודעים את זה, אתם מוכנים להצגת הפיתרון שהבטחתי לכם לבעיית המאגר.  אבל על כך – בפעם הבאה…

Advertisements

3 thoughts on “תנו כבוד לשלד בארון – זו סבתא

Leave a Reply