והפעם, שיר מפרי עטי, להמחשת משהו שאדבר עליו בהמשך:

׳עת לעט – ועת לְאֶת!׳

קרא האיכר – והעיקר: קרה

מקרה שבו היא אמרה ׳בוא׳, 

והוא, בעָלייה, בא והביט – אָלְיָה וקוץ בה

ואמר:

׳אני, עני, ולח מיֶזע – ואת, אט–אט, לך

קוראת, בעודי כורת.׳

׳הכל עביר, והקול – אוויר.׳

קר לו, לכותב בקוטב, ללא כר

גם אם מצא מצה במצע, עם יעה, כיאה לו

אביו, באביב, בשיבה לארץ, בשבעה

מחה דמעה, ומחה, ועתר באתר

אך ללא הועיל – הואיל והאח

שם מוטו בָּנִקְבָּה, ומסם נקבע מותו.

הכל עביר, והקול – אוויר.

וגם אתה, עתה

דוור שכיר – דבר סחיר…

מיטתך בחנות, וחנוט במיתתך

מרוט, ללא מרות – 

כמו צב, ללא צו. 

הכל עביר, והקול – אוויר.

בינתיים , הוא, ממערב – כמו ממארב

עף לו – ואף לא

נתפס בקלקלה למען כלכלה

בלאט, בלט  – ובקול רחש, רכש הכל.

הכל עביר, והקול – אוויר.