והפעם, שיר מפרי עטי, להמחשת משהו שאדבר עליו בהמשך:
׳עת לעט – ועת לְאֶת!׳
קרא האיכר – והעיקר: קרה
מצב שבו היא אמרה ׳בוא׳,
והוא, בעָלייה, בא והביט – אָלְיָה וקוץ בה
ואמר:
׳אני, עני, ולח מיֶזע – ואת, אט–אט, לך
קוראת, בעודי כורת.׳
׳הכל עביר, והקול – אוויר.׳
קר לו, לכותב בקוטב, ללא כר
גם אם מצא מצה במצע, עם יעה, כיאה לו
אביו, באביב, בשיבה לארץ, בשבעה
מחה דמעה, ומחה, ועתר באתר
אך ללא הועיל – הואיל והאח
שם מוטו בָּנִקְבָּה, ומסם נקבע מותו.
הכל עביר, והקול – אוויר.
וגם אתה, עתה
דוור שכיר – דבר סחיר…
מיטתך בחנות, וחנוט במיתתך
מרוט, ללא מרות –
כמו צב, ללא צו.
הכל עביר, והקול – אוויר.
בינתיים , הוא, ממערב – כמו ממארב
עף לו – ואף לא
נתפס בקלקלה למען כלכלה
בלאט, בלט – ובקול רחש, רכש הכל.
הכל עביר, והקול – אוויר.
מודעות פרסומת
6 מחשבות על “קהלת בן זמננו”