תסמונת הקוטג׳ – או שאלה של סגנון

1151219-cottage_cheeseרובנו מכירים את התופעה מהשירות הסדיר, ו/או ממילואים: על שולחן של ששה איש בארוחת-בוקר או ערב, שמים גביע קוטג׳ אחד – ובהינתן האות, כולם עטים עליו…

הקוטג׳ הישראלי הוא משובח במיוחד, אם לא הטוב שבעולם (אפילו בצרפת לא משתווים אליו) וכידוע, החלק הטוב ביותר – המוקצף-משהו – הוא השכבה העליונה, וזו שנדבקת לצד התחתון של המכסה.  ככל שיורדים מטה בגביע, הקוטג׳ הוא בסדר, אבל… – אם, פעם ביובל, בדרך נס, הטבּח מרגיש נדיב אותו יום, או שכח שהוא כבר שם, והוא מניח עוד גביע קוטג׳ על השולחן, כל היושבים לשולחן, בלי יוצא-מן-הכלל, עטים על החדש – שהרי השכבה העליונה היא הטובה ביותר… ומאותו הרגע, הגביע הראשון נעזב ונשכח, כי, מכל בחינה מעשית, הוא כבר גמור: הוא מוּצה.

תופעה זו כ”כ מושרשת בנפשו של כל מי ששירת בצה”ל, שהיא מייצגת דפוס מחשבה לאומי. תסמונת הקוטג׳, כפי שאני קורא לה, איננה כמובן תוצאה של הקמצנות של טבחי-צה”ל, אלא רק סממן לדפוס התנהגות שמקורו בצורך של החלוצים הציוניים הראשונים להתמודד עם בעיות קיומיות וליצור פתרונות מכל הבא ליד, מתוך דאגה קודם-כל לפונקציונליות. האסתטיקה היא לוקסוס שנתאפשר בארץ רק בעשורים האחרונים, ואעפ”י שהרמה והמודעות לעיצוב היום טוב גדולה בהרבה מבעבר, בכל זאת, בחיי היומיום, תופעת הקוטג׳ ממשיכה לשלוט ולהשפיע בכל תחומי החיים של הישראלי המצוי. בניגוד לאיטלקים או הספרדים, למשל (עמים ׳ים-תיכוניים׳ אחרים שמבחינות אחרות דומים לנו) שהפרזנטציה עבורם היא בנפשם וחשובה לא פחות  מהפונקציונליות, מבחינתנו, אם משהו הגיע לרמת תפקוד סבירה, הוא גמור – זה מספיק טוב, ועוברים הלאה, לגביע – סליחה, לפרוייקט – הבא.

כסטודנט לאדריכלות באנגליה, אני זוכר שתסמונת הקוטג׳ היתה בעוכרינו, הסטודנטים הישראליים: מבחינתנו, ברגע שמילאנו את דרישות הפרוייקט מבחינת תוכנו וביצועו, סיימנו למעשה את המלאכה, והפרזנטציה היתה פרט שולי ופחות חשוב. לקח שנים עד שהבנו  – מי יותר בהצלחה, מי פחות – שעלינו להתגבר על נטיותנו התרבותיות ולהשקיע זמן ומחשבה בתצוגה של העבודות, ושלמעשה זו חשובה אולי אף יותר ממילוי טכני של דרישות הפרוייקט הרשמיות.

היום, כעורך ומתרגם, אני שם לב שתסמונת הקוטג׳ ניכרת גם בתחומים שאינם מתקשרים בד”כ לעיצוב, כגון מאמרים אקדמיים, וקורות-חיים. כל עוד קהל היעד שלכם הוא בארץ בלבד, זה לא נורא, אבל אם בקהל זר  עסקינן, חשוב לזכור שבחו”ל – כלומר, במערב – יש מודעות גדולה יותר לחשיבות התצוגה של המסמכים, וכדאי לעמוד בדרישות שלהם לגבי המראה הויזואלי של הקובץ, ולא רק תוכנו.

מראה ויזואלי יפה של טקסט אינו אומר שימוש גרפיקה מתוחכמת, אלא מתחיל בשימוש נכון של פונטים ובסגנונות פיסקה וסגנונות תו.

1170309_lhbnt_sgnonot_bwordמודעות בסיסית בפונטים לועזיים ושימוש בסגנונות פיסקה ותו אינם רק נחלת גרפיקאים, אלא חלק מההשכלה הבסיסית של כל משתמש מקצועי במעבד-תמלילים – ותמוה בעיניי שהם אינם נכללים בדרישות מבוגרי קורסים באוניברסיטאות, אם לא גם בתיכונים.  השימוש בסגנונות לא רק עוזר לשפר ולשמר על מראה המסמך, אלא גם חוסך הרבה זמן וטירחה – ואם זמנכם יקר לכם, אתם עושים לעצמכם עוול אם אתם לא נעזרים בהם – שהרי בלחיצת-כפתור אחת, ניתן באמצעותם להחיל פונט, גודל, הדגשה, וכו׳ על פיסקאות שלמות  או כותרות (במקרה של סגנונות-פיסקה), או על מילים מסוג מסויים (למשל, הטיית האותיות עבור כותרי ספרים, או איזכור ראשון של מושגים) – וגם לוודא שיש אחידות ועקביות לאורך המאמר או כתב-היד. במקרים מסויימים, הקפדה כזו גם חיונית – כגון לשם מילוי  הדרישות של ביטאונים מסויימים לפירמוט לפי תקן ה–APA.

יש הסברים רבים ברשת על כיצד ליצור ולהשתמש בסגנונות בתוכנת וורד ודומות לה – לדוגמא, זה של אתר כלכליסט, או – בהקשר של עיבוד תמלילים באנגלית, ביוטיוב – אבל מאחר ונראה שהם מרתיעים את המשתמש המצוי, יצרתי הסבר נגיש, עם תמונות מסך מפורטות (ראו שתי דקות שיחסכו לכם חודשיים) שאני ממליץ מאד לקרוא וליישם.

Advertisements

2 thoughts on “תסמונת הקוטג׳ – או שאלה של סגנון

Leave a Reply